דעתו של יעקב אגמון:
אחזקת רכב או החזר הוצאות נסיעה בתפקיד, איבד מזה שנים לא מעטות את משמעותו והמפליא שהרשויות המקומיות וגם המדינה שותפות לתהליך ומסייעות באופן אקטיבי לשחיקתו. במקור, משמשים אחזקת הרכב כאחד הכלים הנדרשים עבור חלק מן העובדים לצורך מימוש תפקידם. המדינה והמעסיקים האחרים הכירו בצורך של חלק מן העובדים לצאת מגבולות משרדם ולהגיע לפגישות, דיונים, פקוח וסיורים כדי שיוכלו, כאמור, לבצע את תפקידם. הרי לא יעלה על הדעת שמפקח על בית ספר לא יגיע לבית הספר על מנת להתרשם מרמת הלימודים , העובד הסוציאלי חייב להגיע לביקור בית ולמוסדות הטיפוליים וכן הלאה. השימוש ברכב הפרטי של העובד נועד לקצר את זמן ההגעה של העובד במסגרת תפקידו אל היעד שאלולא כן היה נדרש לתחבורה ציבורית (אם יש) וכל זמנו היה מבלה בדרכים. אין ספק שמדובר בכלי חשוב והכרחי.
להחזר ההוצאה לנסיעה בתפקיד נקבעו כללים כגון מכסות מדויקות, החזרים המשקפים את ההוצאות הקבועות ואת ההוצאות המשתנות וכן תנאי סף לשמוש ברכב כמו בעלות על רכב, רישיון נהיגה בר תוקף ועוד. במקביל להחזר ההוצאות בתפקיד נקבעו גם הסדרים נוספים אלטרנטיביים כמו "רכב צמוד" הסדרי נסיעות ברכב "איגום" ועוד… למרבה הצער, כאמור, הפך החזר ההוצאה בתפקיד ברכב "לפיקציה" הרשויות והעובדים מתייחסים לכך כשכר בתואנה שהשכר נמוך ומייצרים על ידי גישה זו תופעות של עיוותים, תחושות אפליה, העדר שקיפות והוצאות מיותרות.
במציאות היום יומית לוחצים העובדים והוועדים על הנהלות לאשר לעובדים אחזקת רכב גם כאשר העובד אינו נזקק לרכב לצורך עבודתו וההנהלות בהרבה מאוד מקרים נענות לדרישות הפרטיות ולעתים "הקולקטיביות".
"קולקטיביות?" בעירייה מסויימת החליט ראש העיר לאשר לכל הסייעות לגננות אחזקת רכב… מדוע? לכם פתרונים, האם רצונו העז לסייע לגננות בהגדלת שכרן או שמא מדובר בקבוצה גדולה שבכך הוא קונה את אהדתה? במצב עניינים זה פועלת העירייה בניגוד עניינים גמור, כאמור, מגדילה את הוצאותיה ונענית לקבוצות חזקות שלא לצורך. מצב זה מייצר באורח מידי תחושה של אפליה וקיפוח אצל עובדים אשר אינם מקבלים אחזקת רכב בין אם הם זקוקים ובין אם אינם זקוקים לרכב לצורך מילוי תפקידם.
מדינת ישראל והממונה על השכר מודעים למצב עניינים זה אך אינם עושים דבר שכן המדינה נוהגת בעובדיה באותה מידה ובכך קושרת את ידיה וחוסמת כל ביקורת עניינית בגופים הכפופים לה. שאלת השכר הנמוך אינה רלבנטית לענינינו כלל. אם המדינה והרשויות סבורים שהשכר נמוך יתכבדו וישפרו את השכר. מרכיב אחזקת הרכב יכול להגיע ל-20% מן השכר וממילא אינו מחושב לפנסיה אלא רק לגמל (הפרשת מעסיק ועובד 5% בלבד) וימנעו את המשך המצב הבלתי שיוויוני בעליל המתקיים כיום. יתרה מכך, המדינה והמעסיקים מתעלמים באופן קבוע מדיווחי כזב של נסיעות ובכך הופכים לשותפים למעשה המוני של דיווחי שקר.
נשאלת השאלה: מה יכולה הרשות המקומית לעשות כעת? יש לכך תשובה טובה שתענה על הצרכים האמיתיים. הרשות צריכה לייצר נוהל שעיקריו, כך מוצע, יהיו המרכיבים הבאים:
- הרשות תגדיר אלו תפקידים מחייבים שימוש ברכב לצרכי התפקיד (למשל: מנהל מח' ספורט, עו"ס, פסיכולוג, קב"ט, פקח וכו).
- הרשות תקבע מהי המכסה הנדרשת לכל תפקיד (עובד שיגיע ידע מראש כמה ק"מ נדרשים למילוי תפקידו.
- הרשות תקבע מהם התפקידים להם מאושרת תחבורה אלטרנטיבית (רכב צמוד, רכב איגום, רכב עבודה)
- הרשות תקבע כללים לעובדים שאין להם רשיון נהיגה אך זקוקים לכלי תחבורה לצורך מילוי תפקידם.
הנה כי כן תכנון ראוי ופתרונות שיויוניים ושקופים יביאו לתוצאות המקוות שיביאו ליתר אמון ,יעילות וחסכון.
לסיכום, נראה שעוד רחוק היום שהמדינה תאמץ כללים כפי שתוארו במאמרנו זה אך אין בכך כלל למנוע מכל רשות להתארגן בהתאם וככל שתקדים כן ייטב.
יעקב אגמון
