מערכת כללי ההעסקה ברשויות המקומיות בארץ בנויה על מספר נדבכים עיקריים: חוקי היסוד, החוקים "הרגילים", ההסכמים הקיבוציים, ההסכמים המיוחדים, פסקי דין בבתי הדין לעבודה, החלטות ועדות פריטטיות ובוררויות. החלטות המוסד לבוררות מוסכמת, נוהגים, נוהלים ועוד. הרשויות המקומיות אמצו במסגרת חוקת העבודה את חוק שירות המדינה גימלאות וכמובן, יש לציין בהזדמנות זו במיוחד את ס' 29 לחוק יסודות התקציב ,אשר לשר האוצר באמצעות הממונה על השכר, סמכות לאשר סוגיות והסכמים שאינם חלים במדינה. ריבוי זה של חוקים והנחיות יוצרים לעתים שאלות חשובות כיצד לנהוג ברשות המקומית ויוצרים לעתים אי הבנות, טעויות וחוסר אחידות.
יתרה מכך, גופים נוספים שהבולט בהם הינו משרד הפנים שאינו היחיד, מוציאים הנחיות בנפרד שלעתים עומדים בסתירה להנחיות האוצר.
"רגולטור" נוסף הינו מרכז השלטון המקומי וכן 3 הערים הגדולות אשר להם זכות ייצוג המעסיקים וזכות לפרש את הכללים, תורמים מדי פעם לפערים ומעמידים בסימן שאלה נוסף את המחלוקות.
אחד הנושאים הבולטים בדיון שלפנינו הוא מהי סמכותה של הרשות? מה ראש הרשות יכול להחליט מבלי להיחשף לביקורת ולטענות על חריגות שכר. ניקח לדוגמא 3 נושאים בולטים : אחזקת רכב, כוננות ושעות נוספות, בהם נטען שהם "לשיקולו של ראש הרשות". נושאים אלו הינם תוצאה ישירה של צרכי עבודה, לעתים הכרחיים וביצועם מותנה, כמובן, בהחלטה מקומית. אילו הדברים היו פשוטים כל כך לא היינו נדרשים אליהם. הכלל האומר שנושאים אלו הם "לשיקול" ראש העיר הינם נכונים ומובנים אך חובה עלינו לסייגם בשל מגבלות אחרות הקיימות על יחסי העבודה כמו בחוקים שונים כמו "שכר שוה לעבודה שוה", חוקים נגד אפליה לרבות מגדרית או דתית, הסדרים עם ההסתדרות , עצם תכליתן של תוספות אלו, כללי שקיפות, אי עקיפת החוק ועוד.
אי התחשבות במיגבלות אלו, ראוי לציון, עלול לפגוע רבות באמון הציבור והעובדים ולגרום הוצאות מיותרות. אכן ראש העירייה או מי שמונה על ידו הם שמחליטים, אך אם נבחן כל נושא במגבלת שצוינו, חייב ראש הרשות או נציגו להביאם בחשבון בטרם הוא מקבל החלטה או נותן הוראה לביצוע.
דוגמא ראשונה באחזקת רכב: מדובר על החזר הוצאות נסיעה בתפקיד,בניגוד לקצובת נסיעה שהיא החזר של הוצאות נסיעה לעבודה וחזרה. נשאלת השאלה האם רשאי ראש הרשות לאשר אחזקת רכב לעובד שלא נזקק לרכב לצורך מימוש תפקידו? האם הוא רשאי לאשר אחזקת רכב למנהלת הלשכה שלו? למזכירת בית ספר או למנהלת חשבונות ברשות? אלו תפקידים ,כידוע, שאינם מצריכים נסיעות בתפקיד. להלכה, נאמר כן אך התשובה כמובן :בלתי אפשרי. הרי המשותף לעובדים אלו, כאמור, שאינם נזקקים להם לעבודתם. שאלה שניה כיצד עובדים אלו ידווחו? הרי הם צריכים לדווח שהם נסעו ברכבם, כיצד יאשר הממונה ביודעין דיווח לכאורה שקרי? שאלה נוספת מה עם חשש לשיויון ואפליה כלפי שאר העובדים שאינם נזקקים לרכב לצורכי העבודה? מדוע הם אינם מקבלים? ומה אם אלו שזקוקים לאחזקת רכב לצורך מילוי תפקידם ואינם מקבלים אחזקת רכב?
דוגמא נוספת :כוננות: לכוננות זכאים עובדים אשר הרשות המקומית דורשת שיהיו זמינים ובקרבת מקום למקרה שיקראו אחרי העבודה. הרשות המקומית חייבת להחליט מבעוד מועד מהם הנושאים הדורשים הערכות של כוננות. לדוגמא: תקלות בחשמל, חסימות צירים, ילדים בסיכון, תקלות מים וביוב (במקום שאין תאגיד) ועוד. הרשות סוברנית להחליט מהם שטחי הכוננות ושעות הכוננות בנושאים שמן הראוי יועסקו להם כוננים לאורך כל החודש, ובאופן שיוויוני בין העובדים הכשירים לכך. הרשות וראש הרשות יכולים להוסיף תחומי כוננות ושעות כוננות על פי הצרכים אך חובה עליה לשבץ באופן מלא, לאורך כל שעות הכוננות ובאורח שווה כאמור, את כל העובדים הכשירים למלא תפקיד זה. מובן מאליו שאין אפשרות לרשות לשלם כוננות למי שאינו כונן, כאמור, ושאינו משולב במסגרת הכוננות. פעולה מעין זו מהווה חשש לאפליה, חוסר שקיפות, חוסר שיויוניות במתן שכר שווה בעד עבודה שווה, חשש לדיווחי כזב ועוד. כמובן, שכל גריעת כ"א או תוספות כ"א משנה את היקף השעות שבכוננות. נכון, איפוא, שהנושא שבסמכות ראש הרשות אך לא בלי ההגבלות שצויינו.
דוגמא שלישית: שעות נוספות הן ענין של צורך משתנה או ידוע. העבודה במחלקה מתוקצבת מדי שנה עפ"י ההערכה של השעות הנדרשות. כל תוספת כח אדם מקטינה את מספר השעות וכל גריעת כח אדם מגדילה את הצורך. השעות אינן "צמודות" לעובד בכל תנאי ואינן "נגררות" והן מייצרות חשש לתוס' בלתי מותנית לתשלום השעות הנוספות ללא צורך אמיתי . ללא שימת לב לכך, תפחת הגמישות הניהולית של הדרג המנהל ברשות ותייצר הוצאה מיותרת. בעת האחרונה, בלחץ הוועדים והעובדים רואים הכל בתוספות אלו "הטבה". הנושא קיבל חיזוק, למרבה הצער, גם במדינה. זו גם הסיבה שה"רגולטורים" חוששים להיכנס לכך פן תחשף חולשתם במערכת בה הם עצמם פועלים.
נראה שנושאים כמו כוננות, אחזקת רכב ושעות נוספות ראוי שיישארו בסמכות הרשות המקומית ואל לנו להתערב בהם, אך חשוב מכל להכיר בערך הענייני של התוספת, להבין את השפעות הלוואי והחששות עקב ההתנהלות הנוכחית אשר לעתים בעייתית ומביאה לשירות המוניציפלי נזק ופגיעה ממשית באמון הציבור ובתדמיתו.
יודגש שסמכות העירייה וראש העירייה אינם אמורים להיפגע עקב התובנות שעלו במאמר זה אלא מבצרות ומחזקות את האמון בה.
